ניסית פעם לקחת אוויר- ולהכניס עוד. ועוד. ועוד. ואז להוסיף- שיהיה שפע של אוויר, שלא יחסר, ועוד קצת. עוד, עוד אוויר. תכניסי עוד! בלי לשחרר אותו. את רוצה שפע, נכון?
איך זה מרגיש בגוף?
יש משהו בתנועה הזו של נשיפה ושאיפה שמלמד אותנו הרבה על התהליכים הרגשיים שלנו.
מכיוון שהגוף מהדהד מהות- אנחנו יכולות להבין שהגוף הנשי מדבר על החזקה. יכולת הכלה. זה מה שאנחנו עושות. מכילות.
ומה קורה כשהיכולת הזו פוגשת מציאות עמוסה?
מי לא מכירה את זה? תחושה שדברים לא מפסיקים לקרות. שהכל קורס או מתפרק או מתפורר.
צרות באות בצרורות- נכון?
ואנחנו מכילות. עוד. ואז עוד ועוד קצת. ומחזיקות הכל הכל.
התנועה הזו- בין הכלה לשחרור לא תמיד פשוטה.
לפעמים כשאת מתאפקת לפיפי הרבה זמן, וסוף סוף מגיעה לשירותים- לפעמים קשה לפיפי לצאת.
משהו באיסוף הזה, בהתאפקות לא מאפשר לשחרר וצריכות רגע להבין שעכשיו אפשר - אז כזה.
רק בתהליך רגשי..
אז איך זה נראה?
כשהזרימה מאוזנת, יש אפשרות לנוע בתוך התהליך- להתבונן על הדברים שאנחנו מכילות ומחזיקות- האם הם עוד צריכים זמן בתוכי? האם אני עדיין זקוקה לכעס? האם אני יכולה להתבונן ולהבין מה בעצם נמצא מתחתיו? לפגוש את הכאב שנוכח, להתבונן בו, לכאוב אותו. ולשחרר.
הגוף הנשי מראה לנו, בכל חודש, את הקסם שבשחרור. מה שסיים את תפקידו- משתחרר.
ההתמסרות לתנועה הזו מאפשרת לשחרר את מה שסיים את תפקידו. את מה שלא נחוץ יותר.
תנועת השחרור של הרחם, היא הזדמנות להתחדשות. תנועה של כניעה אל מול הדבר שצריך למות (להיוולד) היא תנועה לעבר הבלתי נמנע המאפשרת לי להיוולד מחדש (להתמלא, להיטען..).
ההסכמה לשחרר, מאפשרת לשחרר אמונות מגבילות, אנרגיות, צמצום- כדי לגלות שוב את הדברים החיוניים עבורי באמת ואת האור שהיא אני.
חשוב, נכון?
העניין הוא שבתוך תרבות שמעודדת להיות יותר- עוד השכלה, יותר ממון, יותר כוח, יותר שליטה, יותר חפצים- האיכות הזו, החשובה כל כך- של השחרור- מתנוונת..
ללמוד וללמד את הגוף לשחרר- זה לא דבר פשוט וזה גם לא דבר שלומדות פעם אחת ודי. זה תרגול. יומיומי. סיזיפי לפעמים שמבקש שוב ושוב לבחון לבדוק ולהתמסר.